אם מרכז החוויה הנוצרית הוא המשיח שקם, סעודת האדון, לב הנוכחות הנצחית אבל כבר כאן ועכשיו עבור המאמינים, מחויבות חברתית ופוליטית, הרפורמה או החידוש של הכנסייה עצמה הפכה למשנית. התחדשות הקהילה הנוצרית היא תוצאה של לב חדש
מאת ג'יאני ג'נארי
דון דיבו ברסוטי, כומר, מורה, מיסטיקן, בודד, נסתר, ביישן ובו בזמן מנהיג. הוא דיבר מעט, אבל כתב הרבה, כמעט תמיד חי בבית נזיר: אהוב על ידי רבים, ואחריו הפשוטים ומוערכים על ידי החכמים, תמיד חופשי עם כולם, בכנסייה, אבל רק עבור אלוהים, אלוהי ישוע המשיח, המרכז היחיד בחייו. דיבו: אולי מעולם לא הוכחש שם כזה בחייו, 92 שנים ארוכים, אבל בילה כמעט לחלוטין: שנים רבות וככל הנראה מעט עובדות, הרבה שתיקות, הרבה תפילות, כתבים רבים: יותר מ-160 ספרים, מתורגמים לשפות רבות. .
הוא נולד בפאלאיה, טוסקנה ב-1914 ובילה כמעט את כל זמנו בין פירנצה לסטיניאנו, בהרמיטאז' של סן סרג'יו שיצר לעצמו ולמשפחתו, שם ייסד את קהילת ילדי האלוהים, ושם מת ב 15 בפברואר 2006. דון דיבו הרהר, התפלל, הרהר, שתק וכתב, וספריו היו כמקור שממנו שתו אינספור המוני תלמידים, תלמידים, חסידים, גם בלי לפקוד אותו, גם בלי לראותו ובלי ליצור לו קונוטציה פומבית. הוא חי בכנסייה הקתולית, בגלוי, אבל אפשר לומר לא בעיקר בשבילה בממד הגלוי והארצי שלה: הכל פנה לאלוהים, האב, הבן ורוח הקודש, דון דיבו. המיסה שלו הייתה חוויה חזקה לנוכחים, ונמשכה שעות... המאסטר: מילתו הרגועה, הפשוטה והפנויה העמיקה את קטעי הכתובים, ופתחה תמיד נתיבים חדשים. תאולוג: מסוגל לתרגם את מושאי האמונה למילים ולשיפוטים אנושיים המובנים לכל, מבלי להתמכר לאופנה, ובעיקר להקפיד לעולם לא למכור את האמת האלוהית כדי לרדוף אחרי דעות נרחבות. הוא לא התעניין בהצלחה או תהילה: מעט מאוד ראיונות, במשך עשרות שנים אף אחד. כמעט אף פעם לא נראה בטלוויזיה, למעט נסיבות פומביות וחגיגיות, ועם אחרים. מיסטי, במובן של מישהו שמרשה לעצמו להיות כל כך עמוק ברוח האב והבן, עד שעבור מי שמתקרב אליו הוא הופך להיות כמו מפגש עם עצם המציאות של הנוכחות, של המילה, של אהבה אוניברסלית. ... כנראה אולי זועף, כי הוא התחמק מהרעש והפרסום, אבל ספר פתוח למי שניגש אליו לקרוא משהו שבא מלמעלה, מאלוהים במשיח וברוח. הוא עשה מדיטציה וכתב מעל הכל על התנ"ך, ספר אחר ספר, פרק אחר פרק, עם השתקפויות שהיו והן הבזקי אור שדוחפים אותנו לקרוא עוד, להתפלל, להקשיב ולחיות. הוא היה בקשרים מתמשכים עם גדולי התיאולוגים, מוגמרים ומוערכים, וגם עם אנשים בראש מוסד הכנסייה, עד האפיפיורים, ונתיב המחשבה והדוקטרינה שלו הוא בין אלה שבאמת צפו במשך עשרות שנים. החידושים הגדולים של מועצת הוותיקן השניה, ובו בזמן זה שהצביע בבהירות כנה ועקשנית על מסלולי הטיול האפשריים שבמקום לתרגם את אמונת כל הזמנים, הסגירו אותה עם תוצאות שיכולות היו להיות הרות אסון... א אנין מעמיק של רוחניות המזרח, הוא גם חי את האקומניזם של הרוחות כאשר זה של כתבים ופגישות היה קשה, מרוחק והסתכלו עליו בחשדנות. הוא חקר זמן רב את הקדושה שחוו במשך מאות שנים דמויות גדולות שקישטו את חיי הקהילות הנוצריות. כשהתאולוגיה של מדריכים מופשטים העשויים מהיגיון וציטוטים סמכותיים עדיין שלטה, ובמשך עשרות שנים, הוא הצביע בתוקף על הצורך לחזור למקורות, לתנ"ך בראש ובראשונה, לאבות הגדולים של הכנסייה, לקדושים, לטקסטים הליטורגיים ש מודרך מ-2000 שנות החיים הקונקרטיים של כנסיית המשיח. גם מסיבה זו חלק מיצירותיו, כמו "הערה על יציאת מצרים", התקשו באיטליה עם הכס הקדוש בשנת 1960, פורסמו רק בצרפת ועברו את הכס הקדוש. משרד רק לאחר המועצה, בשנת 1975 - כאילו למען נקמת המציאות, ודאי לא רצויה על ידו - ביקש ממנו פאולוס השישי להטיף את התרגילים לאפיפיור ולקוריה הרומית. במובנים רבים הוא היה גם אדם בודד: לבדו בחיפוש אחר אלוהים ובנוכחותו, אחד ומשולש, מסתורין ומילה, דממה ואש, שלום והתחדשות. איש האמונה, איש האלוהים, איש הכנסייה, איש הכתבים, איש ההערצה והתפילה, איש השתיקה המסוגל גם לדבר אל המונים באותה פשטות מאכזבת וחכמה...עשיר בכל דבר ואדון לכלום. קהילת ילדי האלוהים שלו, המורכבת מגברים ונשים, נשואים ופרישות, שעובדים וחיים בשתיקה, ממשיכה במשימתו. והוא?