כולנו הפכנו מודעים לשבריריות שלנו
מאת גבריאלה קנטלופי
אנטואן דה סנט אקזופרי, מחבר הנסיך הקטן המפורסם, כתב כי "אם אתה רוצה לבנות סירה, אל תדאג כל כך לגבי איסוף גברים כדי לאסוף עצים, להכין כלים, להקצות משימות ולחלק עבודה. במקום זאת, נסו לעורר בהם את הנוסטלגיה של הים וההוד חסר הגבולות שלו". הנוסטלגיה הזו לחיים פשוטים יותר, ששכחנו ממנה, שחווית הנעילה ממנה אנו יוצאים בהדרגה פיתחה בנו. הבחירות וההרגלים ישתנו ונמצא את עצמנו שונים, מחודשים, אך מעל הכל אדיבים ונדיבים יותר כלפי העולם שלנו והאנשים המאכלסים אותו. לפחות אנחנו מקווים שכן!
אלו התכונות שעלו מסדרת התערבויות, שביקש העיתון "אבונייר", מתן קולות לאנשים שחיו את החוויה הזו בחיי היומיום שלהם, כולל בעבודה.
זה היה הנושא שחוזר על עצמו: כולנו הפכנו מודעים לשבריריות של בני האדם שלנו. הדימוי של אחות יפה: "כבר ידענו שאנחנו כמו עלי סתיו על העצים. אבל לא היינו מוכנים לראות כל כך הרבה עלים נושרים בבת אחת".
נציב עליון של סוכנות הפליטים של האו"ם חוזר לחוויה התנ"כית של מגדל בבל ומקווה ש"זו תהיה הזדמנות ללמוד לכבד בני אדם אחרים, יהיו אשר יהיו. כאילו ה' גרם לנו לראות את הצד השני של מטבע העולם: לא רק את ה"יפה", אלא גם את מה שלא נוח ושביר".
ה"נסיגה", ה"הסתגרות" של השבועות האחרונים הפכו לגילוי מחדש של החיים הפנימיים, של מערכת היחסים עם אלוהים בתפילה, אפילו עבור אלו המסורים למשימה זו, כמו נזירה: "חוויתי השבתה רוחנית: בדיוק ברגע של קושי גדול לא יכולתי להתפלל. באותה שעה אפלה ארוכה גיליתי מחדש את המשמעות של כל הייעוד שלי: שירות לזולת".
תשומת לב לזולת מדרבן את הצורך לעשות משהו, לא להשלים עם ההיגיון של חוסר האפשרות. כל אחד מחויב, עם הכישרונות שלו.
זמר: "כל זה הזכיר לי למה אני עושה מוזיקה, זה נתן לזה משמעות עמוקה יותר, זה חיבר אותי מחדש לרצון לכתוב שירים שבהם כל אחד יכול לזהות את הרגשות שלו". עבור כמה רופאים: "המגיפה הייתה גירוי לחפש פתרונות חדשים להגנה על החולים ועל עבודתנו. עם עמיתים יצרנו "אפליקציה" המאפשרת לנו לנהל ולנטר את המטופלים שלנו בבית".
תקשורת ההמונים עזרה להעיף מבט אל מעבר לקירות הבית עבור אלה שהצליחו להקשיב לעצותיו של הקרדינל קרלו מריה מרטיני להשתמש בהם "בקשורה, כפי שנשים עושות עם גרניום באביב. הסר בזהירות את התוכניות המיובשות משיח הטלוויזיה, חשב על הפרחים שנותרו". כך ש"במקום להתלונן על התגעגעות לחברים שלי, התחלתי להתקשר אליהם בווידאו והבנתי שמי שבאמת אכפת להם לא מפסיק להיות נוכח" זו החוויה של קשיש בתיכון.
החוויה החיה היא גם הזדמנות להתחדש. שני בני זוג קשישים מגלים ש"חזקנו את ההבנה שהחיים שלנו היו זמן של חסד ובאור זה אנו מעריכים את השנים שנותרו לנו", כי שנות החיים הן כמו קופסת ביסקוויטים: "בהתחלה הן נאכלים בחיפזון, כי רבים; ואז, ככל שנשארו מעטים, אתה הולך לאט יותר כדי ליהנות מהם טוב יותר."
È חשוב להתרגל לשינויים. "ואז למדתי משהו אחר. שאתה צריך להיות בעל יכולת לשנות את התוכניות שלך תוך כדי תנועה ולהסתגל לשינויים שאינם תלויים ברצונך" הוא הניסיון של ספורטאי צעיר.
ילד מילאנו בן שמונה מגלה ש"האדם הוא היצור החי היחיד שיודע להסתגל. המנהלת של בית הספר שלי אמרה את זה. לדעתי זה חשוב".
אין ספק, כפי שהופיע גם מכמה כרזות שהוצגו בציבור, התוודענו לחשיבות הסולידריות.
עבור כוחות המשטרה "הנגיף לקח מאיתנו הרבה, אבל הוא גם נתן לנו מודעות חדשה: שהסירות לנווט בסערה חייבות לא רק להיות מוצקות, אלא חייבות להיות צוות שבו כל אחד מביא את תרומתו".
לראש עיר "ברגעים הכי קשים שבהם נראה שאין פתרון לבעיות המותרות, נכנסו לחיי פתאום אדם, חברה, מישהו שמסוגל לספק שיתוף פעולה הכרחי, תרומה לא צפויה, הגעת מתנדבים". שופט אנטי-מאפיה משוכנע ש"גילינו מחדש את השתייכות לקהילה שלנו על ידי הרגשה חלק ממציאות גדולה אחת, על פי אותו מודל של "חוקיות מעגלית" שעליו חלמו אבותינו המייסדים: חופש ושוויון הם זכויות שמתקיימות יחד בדיוק בזכות לחובת הסולידריות".
È גם את ההזדמנות לחוות שמחות פשוטות אך עמוקות. "כשאנחנו הולכים ללקוחות מאחורי מסכות, אנחנו מוצאים חיוכים ורגשות, יקרים לאין שיעור ממה שאנחנו אוספים", מתוודה מוכר ספרים. "בתקופה זו שום דבר לא היה מרגש יותר מהרגע שבו, יחד עם עמית, ראינו את המטופל הראשון שלנו הולך אחרי שבוע של חוסר תנועה בטיפול נמרץ. כמה ימים לפני חג הפסחא, זה היה האור הראשון" צועק פיזיותרפיסט.
האם בתוך כל כך הרבה "בלי", שמנו לב גם לכמה סימנים חיוביים, איזו תקווה לעתיד קצת יותר טוב?
אולי התגובה הטובה ביותר היא של שחקן: "שתיקתו של האפיפיור, בתפילת ה-27 במרץ, נשארה בליבי. אם בעתיד נצליח לחיות את הזמן שלנו כך, מבלי לתת לעצמנו להימחץ בקצב התזזיתי, נוכל להעניק לעצמנו ולאחרים שמחות בלתי צפויות".