של הקרדינל אניו אנטונלי
לאמוריס לטיטיה היו פרשנויות מנוגדות בקרב כמרים, תיאולוגים ועובדי תקשורת חברתית. השאלה מתעוררת באופן ספונטני: האם בהתייחס לדוקטרינה ולפרקטיקה המסורתיים (בפרט ביחס ל-Familiaris Consortio של יוחנן פאולוס השני) האם יש המשכיות, שבר או חידוש בהמשכיות?
הפרק הנדון ביותר הוא השמיני, שכותרתו "שבריריות מלווה, מבחנה ומשלבת" (נ' 291-312). אלו מצבים לא סדירים; אבל האפיפיור לא אוהב את המילה הזו (השוו קטכזיס 24 ביוני 2015); הוא מעדיף לדבר על "מצבים של שבריריות או חוסר שלמות" (AL, 296). הוא רואה בעוני קיומי, בפרט "בדידות, תוצאה של היעדר אלוהים בחייהם של אנשים ושבריריות מערכות היחסים" (AL, 43), סוג של עוני חמור יותר מעוני כלכלי (קצת כמו שאמא תרזה מכלכותה נחשבה. לא מרגיש נאהב בתור העוני הגדול ביותר). עלינו לשים לב לפצועים של החיים מלאי הרחמים ולנסות לשלבם בכנסייה, אם כי בדרכים שונות (השוו אל, 297). לדוגמה, יש להפוך מצבים של נישואים אזרחיים או חיים משותפים פשוטים "להזדמנויות למסע לקראת מלאות הנישואין והמשפחה לאור הבשורה" (אל, 294).
עלינו להיות תקיפים בהצעת האמת ובו בזמן לקבל את פני כולם, במיוחד לחוטאים, בחיקוי של "ישו, שבמקביל הציע אידיאל תובעני ומעולם לא איבד את קרבתו החומלת לאנשים שבריריים כמו האישה השומרונית או האישה הנואפת" (אל, 38). "מהמודעות למשקל של נסיבות מקלות - פסיכולוגיות, היסטוריות ואפילו ביולוגיות - עולה כי מבלי להפחית מערכו של האידיאל האוונגליסטי, עלינו ללוות ברחמים ובסבלנות את שלבי הצמיחה האפשריים של אנשים שנבנים ביום. ביום, משאיר מקום לחסדי ה' הממריץ אותנו לעשות כמיטב יכולתנו" (אל, 308). גם לא קפדנות דוקטרינרית; וגם לא רפיון פזיז או נוהג מנותקים מהאמת (השוו א"ל, ב; 2; 3).
ראשית, אני רוצה להדגיש שהדוקטרינה אינה משתנה: "לעולם אל תחשוב שאנו מנסים לצמצם את דרישות הבשורה" (אל, 301). גם תקנת הקודשים הכללית אינה משתנה: "מובן שאין לצפות מהסינוד או מהדרשה זו לתקנה כללית חדשה מסוג קאנוני, החלה על כל המקרים" (אל, 300).
בהרמוניה עם הבשורה (השוו למשל מק' 10, 8-9, 11-12) ועם הוראת הכנסייה, אמוריס לאיטיה חוזר ומדגיש כי נישואים נוצריים אינם ניתנים להפרדה (השוו אל 292; 307), שהגירושין הם רוע חמור, נפוץ מאוד ומדאיג (השוו א"ל 246), ואילו האיחוד החדש של גרושים הוא הפרעה מוסרית חמורה (השוו א"ל, 291; 297; 305). גם לאנשים גרושים הגרים יחד או נשואים בשנית יש לעזור לרכוש "מודעות לאי-סדירות במצבם" (אל, 298). "ברור שאם מישהו מתהדר בחטא אובייקטיבי כאילו הוא חלק מהאידיאל הנוצרי, או רוצה לכפות משהו שונה ממה שהכנסייה מלמדת, הוא לא יכול לטעון שהוא עושה קטכזיס או מטיף, ובמובן הזה יש משהו שמפריד בינו לבין הקהילה. הוא צריך לשמוע שוב את הכרזת הבשורה ואת ההזמנה להמרה" (אל, 297).
הוראת האמת האובייקטיבית אצל אמוריס לאיטיה נשארת זהה כתמיד. עם זאת, הוא נשמר ברקע כתנאי מוקדם. הנושא המוסרי היחיד עם מצפונו, נטיותיו הפנימיות, אחריותו האישית מונחים בקדמת הבמה. מסיבה זו לא ניתן לגבש תקנה כללית; אפשר רק לעודד "הבחנה אישית ופסטורלית אחראית למקרים מסוימים" (AL, 300).
בעבר, בתקופת הנצרות, כל תשומת הלב הוקדשה לאמת מוסרית אובייקטיבית, לחוקים כלליים. מי שלא עמד בכללים נחשב אשם חמור. זו הייתה ראיה משותפת, שחולקה בשלווה. גרושים באיחודים שניים גרמו לשערורייה, משום שהם סיכנו את אי-התפרקות הנישואין. לכן הם נדחקו לשוליים מהקהילה הכנסייתית כחוטאי ציבור.
לאחרונה, בתקופות של חילון והמהפכה המינית, רבים אינם מבינים עוד את משמעותה של דוקטרינת הכנסייה לגבי נישואים ומיניות. הדעה הרווחת היא שקשרים מיניים בין מבוגרים שהסכימו הם לגיטימיים, גם מחוץ לנישואים. ניתן לשער שחלק מהאנשים חיים במצבים מופרעים אובייקטיבית ללא אחריות סובייקטיבית מלאה. לפיכך מובן שיוחנן פאולוס השני ראה לנכון לעודד אנשים גרושים ונשואים מחדש להיות מעורבים יותר בחיי הכנסייה (אך ללא מטלות מסוימות) ולהיתקל בחסדי האל "בדרכים אחרות", שונה מפיוס קודש ומסעודת האדון (Reconciliatio et Poenitentia, 34), אלא אם כן הם מתחייבים לשמור על חוסר נוחות מינית.
האפיפיור פרנציסקוס, בהקשר תרבותי מתקדם עוד יותר של חילון ופאנסקסואליזם, הולך אפילו רחוק יותר, אבל באותו קו. מבלי להשתיק את האמת האובייקטיבית, הוא ממקד את תשומת הלב באחריות סובייקטיבית, שלעיתים יכולה להפחית או לבטל. הוא מדגיש מאוד את מסר הרחמים ובוחן את האפשרויות להשתלבות נוספת בכנסייה, בהתבסס על עקרון ההדרגתיות, שכבר הובע על ידי יוחנן פאולוס הקדוש השני ב-Familiaris Consortio (FC, 34). הוא מצטט את הניסוח של קודמו מילה במילה: «(האדם) יודע, אוהב ומממש את הטוב המוסרי על פי שלבי הצמיחה»; אחר כך הוא מסביר: «(זה כרוך) בהדרגה במימוש הזהיר של מעשים חופשיים בנושאים שאינם מסוגלים להבין, להעריך או לממש את הדרישות האובייקטיביות של החוק באופן מלא" (AL, 295). האפיפיור, בהתייחס לתומאס אקווינס הקדוש, רואה את החוק הטבעי, לא כמערכת של כללים שניתנו אפריורית ופשוטה ליישום בהחלטות קונקרטיות, אלא כמקור השראה (השוו אל, 305), כך מכללי יותר ( נורמות אינטואיטיביות, אנו יורדים לנורמות היותר קונקרטיות ולבסוף למקרים בודדים (השוו אל, 304) באמצעות רפלקציה רציונלית ושיפוט זהיר. הדוקטרינה אחראית לנורמות; למקרים בודדים נדרשת הבחנה לאור הנורמות והדוקטרינה (אל, 79; 304 החל מהכותרת "הנורמות וההבחנה"). תהליך דינמי זה יכול להיות מושפע מתנאים המפחיתים או אפילו מבטלים את מיוחסותו של המעשה האנושי הפרוע (השוו אל, 302). בסופו של דבר ניתן לצמצם אותם לשלוש טיפולוגיות: אי ידיעת הנורמה, אי הבנה של הערכים שעל כף המאזניים, מכשולים הנתפסים כאירוע של תקלות אחרות (השוו אל, 301). גישה זו אינה שונה מהמסורת: תמיד נאמר שכדי לבצע חטא מוות נדרש לא רק חומר חמור (הפרעה אובייקטיבית חמורה), אלא גם מודעות מלאה והסכמה מכוונת (השוו קטכיזם של פיוס הקדוש). החידוש של אמוריס לאיטיה טמון ברוחב היישום שניתן לעקרון ההדרגתיות בהבחנה הרוחנית והפסטורלית של מקרים בודדים. הכוונה היא לתת עדות כנסייתית מושכת ומשכנעת יותר לבשורת הרחמים האלוהיים, לנחם פצועים רוחנית, להעריך ולפתח, ככל האפשר, את זרעי הטוב המצויים בהם.
בהתחשב בדינמיקה של כושר ההבחנה, האפיפיור פרנציסקוס צופה אפשרות להשתלבות מתקדמת ומלאה יותר בחיים הכנסייתיים הקונקרטיים של אנשים במצבי שבריריות, כך שהם יחוו יותר ויותר, ולא רק ידעו, שזה יפה להיות כנסייה ( ראה א"ל, 299). לאחר אבחנה פסטורלית נאותה, הם יוכלו להפקיד משימות שונות, מהן הודחו בעבר, אך "להימנע מכל אירוע של שערורייה" (שם).
ההבחנה האישית והפסטורלית של מקרים בודדים "צריכה להכיר בכך שמכיוון שמידת האחריות אינה זהה בכל המקרים, ההשלכות או ההשפעות של נורמה לא בהכרח חייבות להיות תמיד זהות" (אל, 300). "אפילו לא לגבי משמעת קודש, שכן כושר הבחנה יכול לזהות שבמצב מסוים אין אשמה חמורה" (AL, הערה 336). "בשל גורמים מתנים או מקלים, יתכן שבתוך מצב אובייקטיבי של חטא - שאינו אשם סובייקטיבית או לא במלואו - אפשר לחיות בחסדי ה', לאהוב, ואפשר גם לצמוח בחייו של חסד וצדקה, קבלת עזרת הקודשים לשם כך" (ע"ל הערה 351). לפיכך האפיפיור גם פותח צוהר להתקבל לפיוס קודש ולהתאחדות אוכריסטית. אבל זו הצעה היפותטית, גנרית ושולית. אחזור לנושא בהמשך.
האפיפיור עצמו מודע לכך שקיימים סיכונים בהתקדמות בדרך זו: "אני מבין את אלה שמעדיפים גישה פסטורלית נוקשה יותר שאינה מעוררת בלבול כלשהו. אבל אני מאמין באמת ובתמים שישוע רוצה כנסייה קשובה לטוב שהרוח מפיצה בעיצומה של השבריריות: אמא שברגע שבו היא מבטאת בבירור את הוראתה האובייקטיבית, לא מוותרת על הטוב האפשרי, למרות שהיא מסתכן בלהתלכלך בבוץ מהכביש" (אל, 308). ניתן לחזות סיכונים והתעללות הן בקרב כמרים והן בקרב המאמינים, למשל: בלבול בין אחריות סובייקטיבית לאמת אובייקטיבית, בין חוק ההדרגתיות להדרגתיות החוק; רלטיביזם מוסרי ואתיקה של מצבים; הערכה של גירושין ואיחוד חדש כלגיטימיים מבחינה מוסרית; הרתעה מהכנה לנישואין, ירידה במוטיבציה של מאמינים מופרדים, גישה לאוכריסטה ללא ההוראות הנדרשות; קשיים ותמיהות של כוהנים בהבחנה; אי ודאות וחרדה בקרב המאמינים.
יש צורך בהדרכה נוספת מהרשות המוסמכת ליישום נבון. השביל צר ומקרים בודדים יכולים להיות באמת יוצאי דופן; אראה זאת בהמשך דבריי.