מונטיין אמר שאנחנו לא מתים בגלל שאנחנו חולים, אנחנו מתים בגלל שאנחנו חיים. אולי צריך להתחיל מכאן, לחבר בין דברים שהיום נראים לנו בלתי ניתנים לגישור. מוות הוא ביטוי לחיים. מכל הביטויים, זה ללא ספק החידתי, הבלתי חדיר והבלתי ניתן לתרגום. אבל זה מתוך החיים שעלינו להבין אותם. הבה ננסה לתפוס את זה: כאשר אנו מציבים את עצמנו באופן דרמטי לפני המסתורין שאנו, זה כאילו היה זה המוות שגואל את הקיום עצמו.
אנחנו יכולים לחיות את כל החיים שלנו בלי לחשוב מה זה: אנחנו לוקחים את זה כעובדה ברורה, מרוקנים מכל שאלה, ודאות נעדרת, וזהו. זה לא כך. המוות יכול לייצג, במסלול האישי שלנו ובדרכים השזורות והמשותף שלנו, את ההזדמנות להתבונן בחיים בצורה מעמיקה יותר. החיים הם לא רק בא והולך של פעלים פעילים, הצעדה חסרת האופק והסהרורי הזה, החתירה הזו בין נתינה וקבלה, ההתחשבנות הזו במקום המטאפיסיקה. החיים הם לא רק זה. המוות מרחיב אותו. זה מגלה לה עומק שאנחנו לא רואים. זו הסיבה שהפסוקים של רילקה כה נחוצים: "הו אדוני, תן לכל אחד את מותו:/ פרי החיים האלה/ שבהם מצא אהבה, משמעות וכאב./ אנחנו רק הקליפה והעלה./ מוות גדול שיש לכל אחד בתוכו / זה הפרי שסביבו הכל סובב". בהתפתחות היחסים האישיים שלי עם המוות, הייתה משמעות רבה למפגש עם כתביה של סיסלי סונדרס, הרופאה שהקימה את היחידה לטיפול פליאטיבי, שהוא אחד החידושים הפנטסטיים ביותר של המאה ה-20 בתחום הבריאות. . מאז, משפט שהיא חזרה בה ללא הרף לא הפסיק להדהד בתוכי: "אנחנו חייבים ללמוד".
עלינו ללמוד להיות עם אחרים בבוא זמנם, לפתח מיומנויות מוזנחות בתוכנו. עלינו ללמוד לטפל בכאב ולהקל עליו, אבל לא רק בכדורים: גם בלב, בנוכחות, בתנועות שקטות, בכבוד, בציפייה לאומץ. החולים אינם מחפשים פינוק. עלינו ללמוד להרגיע את השבריריות של אחרים ושלנו, לעזור לכל אחד למצוא את עצמו עם הדברים והזיכרונות הנכונים, לא להתייאש, למצוא חוט של משמעות במה שהוא חווה, קטן ורועד ככל שיהיה. עלינו ללמוד להיות תמיכה, עלינו לרצות יעילות טכנית אך גם חמלה, עלינו להכיר בערכו של חיוך, גם אם אינו מושלם, בשעות קיצוניות מסוימות. צעד אחד מהסוף תמיד יש הרבה שמתחילים. אחד הזכרונות היקרים לי ביותר הוא למשל זה מהאשפוז האחרון של אבי. אני זוכר שבמשך ימים וימים הלכנו, לאט, מחזיקים ידיים, במסדרון הארוך של בית החולים. נתתי לו את כל הכוח שיכולתי עם היד שלי. אבל היד שלו הייתה גדולה משלי. ואני יודע שזה עדיין כך.