בעלה מעודד את מנואלה לקבל את מצבה, לחיות טוב ועדיין להפיק את המרב מזמן החיים הזמין. בעל מקצוע מבוסס ומרוצה, עוזב את עבודתו לפנסיה מוקדמת. בני הזוג מסתגלים לחיים ביתיים למדי, לאור הקשיים של מנואלה להתנייד. למרות כמה תרופות שאמורות לעכב את הניוון ומפגשי פיזיותרפיה קבועים, ברור שהמחלה עוברת את שלה.
הוא משתלט בהדרגה על כל עבודות הבית.
קניות, בישול, כביסה, ניקיון, העיסוקים שביצעה בעבר מנואלה כעקרת בית טובה, הופכים למחויבויות היומיומיות שלה. תוכניות חופשה ונסיעות המתוכננות לפרישה מבוטלות כמעט. בני הזוג צועדים קדימה, יד ביד, כי עד מהרה הדרך הופכת קשה, כואבת: מנואלה באמת צריכה את ידו של בעלה עבור הצעדים הספורים שהיא עדיין מצליחה לעשות.
התערבויות ואמצעים מיוחדים נעשים כעת נחוצים. שירותים וחלקי הבית מותאמים לצרכים חדשים. כיסא הגלגלים מקל על נסיעות מסובכות יותר ויותר. ובכל מקרה, לעבור מהמיטה לספה, לשולחן, לשירותים, לחדר העבודה, ההתערבות של הבעל שממש צריך לחבק את מנואלה כדי לתמוך בה במעבר מישיבה אחת לאחרת היא חִיוּנִי. זהו סמל לאופן שבו הוא נאחז באשתו, לה הבטיח נאמנות ועזרה "בימים טובים וברעים". חודשים ושנים חולפים, במשימה היומיומית המתישה הזו של התגברות על המגבלות המגבילות של השפלה בלתי נמנעת של הרוע, כדי ליהנות מטובת החיים שעדיין אפשרית.
מנואלה שרדה את מחלתה במשך חמש שנים וחצי, יותר מתחזיות סטטיסטיות. התמזל מזלו שלא חש שום כאב, למרות אי הנוחות הכבדה בהחלט. מחלתו מעולם לא השפיעה על בהירות מצפונו. היא הצליחה לקבל בשלווה את מצבה, גם בזכות אהבתו ומסירותו הבלתי נלאית של בעלה, שליווה אותה למופת.
היא מתה לפני כמה ימים כמעט בפתאומיות, אחרי יום של חום גבוה, שנראה היה בגלל שפעת. הבעל התעורר באמצע הלילה, התרשם שהיא כבר לא נושמת, ניסה לבצע בה החייאה וביקש התערבות מהירה של אמבולנס. מנואלה סיימה את מסעה ואת עמליה במיטתה, לצד בן לוויה הנאמן של חייה.
הליווי של חולה סופני שנעשה בעדינות כזו של אהבה ומסירות היא הדגמה אמיתית לכך שהאנושות המודרנית הזו אינה כה מושחתת, שהיא עדיין מסוגלת לתרגל ביסודיות את הערכים האנושיים האצילים והתובעניים ביותר. נ