האדם הצנוע הוא אפוא לא אדם נוקשה, נטול חיבה או לא מסוגל להיכנס למערכות יחסים עמוקות, אפילו רגשית, עם אנשים, אלא להיפך מסוגל לאינטראקציה, לחמלה, לרוך. ויש לציין שבמובן זה צניעות היא סגולה המוצעת לכולם, אפילו לנשואים: למעשה אין זו, כפי שניתן להאמין, אי קיום יחסי מין, אלא חיה של אהבה בצורה אנושית מלאה ואמיתית, וזהו. כך קוראים לכולנו, נשואים או לא. לכן חשוב לבני זוג לא לסגור את עצמם במעגל משלו: אהבה בין שניים צריכה להיות מסוגלת גם לתדלק פתיחות לאחרים מעבר למשפחתו. במובן זה, המוצא הטבעי של אהבת האדם הוא ילדים. כפי שכבר ראינו בהתייחס לדיבר הרביעי, העובדה שכולנו אבות או אמהות אינה אומרת שכולנו אבות או אמהות טובים: אבהות או יולדות אינן רק עובדה טבעית. הורות, בהיותנו אבות או אמהות פיזית או ביולוגית, לא בהכרח הופכת אותנו לאמיתיים, כלומר טובים, אבות או אמהות, אבל עלינו ללמוד להיות. כמו כן, העובדה שאנו מיניים, כלומר, מוכשרים פיזית לרבייה, אינה הופכת אותנו אוטומטית לאנשים בעלי יכולת אהבה או זוג אמיתי. אנחנו יכולים להיות מרוצים או להצטמצם למראה.
להיות בעל ואישה זה כמו להיות כומר: אתה לא יכול להעמיד פנים שאתה אחד, אבל או שאתה אחד או שאתה לא. במובן זה, מעשים חיצוניים חייבים לבטא אמת של מה שהוא, אחרת, בדיוק, הם קומדיה, "התחזות" למה שהוא לא, כאילו אפשר להסיר מהיותו בעל ואישה את האחדות, היציבות וה סופיות שזה דורש. במובן זה, מעניין להבחין בצביעות שבדיבור על יחסים לפני נישואין: האם יש נישואים עדיין לא נראה, ולרגע זה הם רק יחסי מין. מה שלא אומר שהם הכי גרועים או חמורים שיכולים לקרות בענייני צניעות, אבל לפחות הם מוקדמים ולרוב הזויים: והאשה לרוב משלמת על האשליות.
נישואים יציבים לא מסיבה מטאפיזית כלשהי, אלא משום שזה מתאים בדיוק לרצון העמוק של אהבה, המבקש שתהיה לנצח ורק עם אחת: כמובן, התפכחנו ולמדנו לומר שזה לא נכון, הפכנו לציניים. בסופו של דבר, התוצאה של גירושין היא שהם מנעו מאתנו להאמין באהבה: זה הותיר אותנו עם תוצר לוואי. ואנחנו רואים את זה טוב מאוד במיוחד אצל צעירים: צריך אומץ רב ומוטיבציות עמוקות מאוד כדי ללכת נגד העין. יש לכבוש את האהבה, אפילו בלחימה.
נישואים נוצריים, שרק ביססו את עצמם במשך מאות שנים ועומדים בניגוד למנהגים של חברות פגאניות קודמות, בדיוק בגלל אופיו של קבע וחופש לשני בני הזוג, ולא רק לזכר, ולמען הגנת הצאצאים הנובעים מכך. היא שחררה נשים מלהיות מושא לכוח גברי, תחילה אבהית ואחר כך זוגית. מגורים משותפים מחזירים אתכם לזמן שלפני הכיבושים הללו, ומחזירים את מערכת היחסים הזוגית לגחמה ולכוח. מצד שני, עצוב לראות שאנשים רבים חיים יחד לא מתוך רוע או בגלל שהם מודעים למה שאמרנו, אלא פשוט מתוך אכזבה או עצב: איך אנחנו יכולים להאמין באהבה יציבה היום? בסופו של דבר, רבים לא מתחתנים מפחד, ובמובן מסוים זה מובן. על הכנסייה, כלומר בני זוג נוצרים, להראות שהתשוקה האנושית לאהבה אמיתית, יציבה ופורייה עדיין אפשרית ותמיד אפשרית, למרות הכל.