בואו נמשיך את הדיון. לאחר שחיפשנו את המשמעות הספציפית של "אמונה" המתבטאת ב"אמונה" ממשית, התחלנו לדבר על אותה מציאות שאנו מכנים "אלוהים", אלוהי ההתגלות היהודית-נוצרית שאינו זה של "המיתוסים", שהומצא. על ידי הדמיון האנושי כהסבר לתופעות טבע בלתי מובנות, וגם לא זה של "טקסים", הנגבים על ידי הצורך האנושי בהגנה ובכוח אל מול צורכי החיים האישיים והקהילתיים. האמונה היהודית-נוצרית אינה "מסבירה" את הטבע, שהוא משימת האינטליגנציה האנושית באמצעות ידע ומדע, ואינה "מכופפת" אותו לצרכי האדם, שזו משימתה של הטכנולוגיה, המשתמשת בידע על הטבע כדי נסו לשלוט בו ולספק את הצרכים הקונקרטיים של אנשים ועמים.
הבה נמשיך את ההרהור שלנו על עשר המילים שעושות אותנו חופשיים. הדיבר השביעי אומר: "לא תגנוב", ובכך מרגיש כל אחד מאיתנו פטור מכל אשמה. למעשה, אף אחד מאיתנו מעולם לא נסע לשדוד בנק, או זקנות כייסות באוטובוס. אבל ברור שלציווי, או יותר נכון למילה, יש משמעות הרבה יותר משמעותית.
קודם כל, אני רוצה לציין שמדברים על זה לא מעט. למעשה, בעוד שהדיבר השישי, זה על טוהר המידות, מורגש כמחייב באמת, מעין בוגאבו שבו תלוי אם להיות במצב של חסד או לא, הדיבר השביעי די מתעלם, כאילו ה' לא אהב. המעלות "ציבוריות", אבל רק "פרטיות".
לפיכך אנו נמצאים, סוף סוף - לאור המסע הארוך שכבר נעשה קודם לכן - בנקודה מכרעת, שהיא רק הראשונה, ואחריה יבואו רבים אחרים: אלוהים התגלה לאברהם, מושך אותו ממולדתו ויוצר הוא התחיל להגיב להבטחה, ובאמונה אברהם "האמין", הוא עזב, הוא חי את ההרפתקה שלו כפטריארך של עמו, הידוע בדיוק בתור הפטריארך של ההבטחה...
כך הגיע הסיפור המקראי למשה, לו התגלתה ה"נוכחות" האלוהית החדשה בהר, שאישרה את עצמה ואז הזמינה אותו לעבודה חדשה: "אני איתך!", ועתה עליך לשחרר את עמי, שהוא גם שלך, משעבוד מצרים. מאות שנים של היסטוריה מסופרות כך, בכמה עמודים המבטאים את המודעות להבטחה ומסע אמיתי שחוו גברים כמונו...
אז לבסוף, ועדיין על ההר, האל החדש הזה, יהוה, מתייצב בפני משה ומדבר. הוא מדבר, אבל משה אינו רואה את אלוהיו, אלא מקשיב לו... מאפיין זה הוא יסודי: אלוהי ישראל אינו אלוהים המראה את עצמו, הגורם לעצמו לראות.