it IT af AF ar AR hy HY zh-CN ZH-CN en EN tl TL fr FR de DE iw IW ja JA pl PL pt PT ro RO ru RU es ES sw SW

הכתר בקוצים: תעלומה כואבת שלישית 

מאת Ottavio De Bertolis

כמה פעמים בכתובים אנו מוצאים ביטויים כגון: "האר פניך עלינו ה'". והנה, כיצד נענו אותן קריאות: אלוהים מראה את פניו בבן, כי באמת כל הרואה אותו רואה את האב; והבן מראה את תהילתו לא בהיגיון אנושי, אלא בחוכמתו, שהיא טירוף בעיני העולם הזה, כלומר בפניו הלעג, הלעג, המעוות, הופך ל"איש צער היודע סבל היטב, כמו אחד פנים שממנו אנו מכסים את פנינו", על פי ישעיהו.

למעשה, מול כל העניים אנו מפנים את פנינו, דווקא בגלל שקשה לנו להחזיק את מבטם; אבל בדרך זו אנו עוצמים את עינינו בפני ישוע עצמו, נוכח בהם באמת. ועל כן ההתבוננות בתעלומה זו חייבת להוביל אותנו בשתי מסלולים, שהם זהים: מצד אחד התבוננות באלוהים, כפי שהוא התגלה, ומצד שני התבוננות בבני אדם, פניהם כדמותם ודמותם של פניהם. אלוהים.

 

ועל כן ישוע אומר לנו: "עמי, מה רע עשיתי לך? באיזה אופן עייפתי אותך? תענה לי", בדיוק כשאנחנו שומעים את יום שישי הטוב מושר בנבואות. אלוהים נכנע לכוחו של הרוע, אותו כוח שמוחץ, מקומם, דוחק ומדכא גברים ונשים רבים; הוא מבקש מאיתנו חמלה, כלומר לסבול איתו, וזה לא אפשרי אלא אם ניקח על עצמנו, על מה שניתן לנו, כאבים של אחרים, כדי להעניק נחמה והקלה, שכן "הוא לקח על עצמו את כאבינו ו נשא את עוונותינו".

במסתורין של הפסיון יש מעין היפוך ממה שהיינו מצפים: אנו מאמינים ש"תהילת אלוהים" תואמת לתהילת האדם, כלומר לכוחם ולהדרם של אלה שבהגדרתם גבוהים יותר. את כל; וְכֵן, אִם יִתְהַלֵּל הַמּוֹשֵׁל בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל כֵּן שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם. ובמקום זאת העטרה בקוצים מעניקה לנו את התחושה האמיתית של מלכותו ותפארתו של אלוהים, ככל שהשפיל את עצמו יותר.

התהילים אומרים שהשמים מכריזים על כבוד ה', ולכן פשוט יחסית לראות את כוחו של ה' בפאר מעשיו; אבל כמה גדול יותר ההדר שמתגלה לנו באותה עבודה מופלאה שהוא הבן עצמו, שבזכותו נוצרו הכל! לפיכך, כפי שהליטורגיה מתבטאת, בפסיון הוא מגלה לנו את המשמעות האמיתית של כבודו. כוחו של אלוהים מתגלה בכך שהוא מרשה להכחיש, לדחות, לסרב, להכפיש, להעליב וללעוג. למעשה, מה שמנבא התהילים מתגשם בישוע: "אני זר לאחי, זר לילדיה של אמי".

לכן הוא נוכח במי שזר לנו, לא כל כך ולא רק במקורבים אלינו, ובאופן מסוים בנכרים, שהם זרים "בטבעם". שוב, אותו מזמור אומר: "הפכתי ללעג שלהם. אלה שישבו בדלת דיברו עלי רעות, השיכורים לעגו לי". אלוהים הפך זר וזר לרבים, והשיכור לעג ולעג לו, לא ביין אלא מתוך יומרה, גאווה ויהירות.

אנו יכולים להתפלל באמת שה' יאיר את פניו על כולנו: על המאמינים, כדי שיוכל לעורר בנו את רוח ההתבוננות בכבודו האמיתי; על לא מאמינים, כדי שיראה את עצמו כמלך כבוד אמיתי, ברחמים שרצה להראות לנו, מרשה לעצמו ללעוג ולהעליב; ולבסוף על כולם, מאמינים ושאינם מאמינים, כי אנו מרשים לעצמנו להכות במבטם ופניהם של העניים, כי הוא הופך את עצמו בהם, כמין קודש. ועוד, אל לנו לשכוח שגם פניו הם מחסה, כמו שכתוב על צדיקים: "אתה מסתיר אותם במחסות פניך, הרחק מתככי בני אדם, אתה מסתיר אותם בסוד מגוריך". אתה מעלה אותם על הסלע".

כאן פניו הם דברו: למעשה כל דברי הכתוב הם כמו נקודות של תצלום, או משיכות מכחול של ציור, שדמותו הכוללת היא ישו. מי ששומר את דברו בכל יום, כמו מרים, נשמר בו: בו הוא מוצא מחסה ונחמה, כי פני ה' הקדושים תמיד יאירו את חשכתו.