הצגתו של ישוע במקדש: תעלומה משמחת רביעית
מאת Ottavio De Bertolis
בתמונה זו שאנו מתבוננים בה, הברית הישנה (הכוהן שמעון, המקבל את ישוע מזרועותיה של מרים ומברך את אלוהים) והברית החדשה (העם החדש של הברית החדשה, המיוצגים על ידי מרים ויוסף, בת ציון זכות פר-אקסלנס): מרכיב של איחוד ומפגש הוא האדם של ישוע, האדם המקודש האמיתי והחדש, המחליף את ההקדשה העתיקה של הבכורים, והופך את כולנו לבכורים האמיתיים, ילדי אלוהים על ידי אימוץ, כמו ישוע זה. הוא מטבעו.
שמעון ואנה מוגדרים כ"צודקים", שזה השבח הגבוה ביותר שהברית הישנה יכולה להעניק: עם זאת הם סטריליים, בדיוק כמו שמירת החוק (הפסיפס, אך גם זו של הכנסייה) יכולה להיות, כאשר זה לא נולד מאהבה וכאשר זה לא מייצר אהבה. הם מייצגים את החוק, אשר, כפי שסיינט פול היה אומר, מציין מה עלינו לעשות, אך אינו נותן לנו את הכוח לעשות זאת ובכך נועל אותנו בחוסר הצדק שלנו. ישוע מייצג, והוא עצמו, את החסד, את האהבה שמציע לנו האב לא בגלל שאנחנו "מגיעים" לה, כלומר, בדיוק בגלל יתרונות שנרכשו לשם קיום החוק, אלא בגלל שאנחנו צריכים אותה, כי בלעדיו לא נוכל להיות צדיקים. למעשה אנו "נעשה צדיקים", או, שוב במילותיו של פאולוס הקדוש, "מוצדקים", לא על ידי מעשים, אלא על ידי אמונה, מאחר שהאמנו בו. זו הסיבה שבמסתורין הזה גם אנחנו לומדים, כמו שמעון הזקן, לקחת את הילד בזרועותינו, כלומר לקבל את ישוע ממרים, ולברך את אלוהים, כי אנחנו כבר לא תחת החוק, שמסר אותנו אשמתנו, על חוסר יכולתנו לקיים אותה, אבל הפכנו ל"בני משפחתו של אלוהים ואזרחים הקדושים", לא עוד משרתים או זרים פשוטים, כלומר, קרובים לאלוהים בתנאי שמגיע לנו, אלא נאהב. ילדים, בדיוק כפי שאנו, היכן שאנו נמצאים: למעשה "אנחנו לא היינו שאהבנו את אלוהים, אלא הוא זה שאהב אותנו ראשון", כפי שאומר האוונגליסט יוחנן. וזה גורם לנו להיות פוריים, זה מוציא אותנו מהסטריליות שלנו, כלומר מחוסר היכולת שלנו לאהוב את אלוהים: "אהבה מושלמת מנצחת פחד", ממשיך ג'ון, וכך "אנחנו אוהבים כי הוא אהב אותנו קודם". והתגשמות החוק היא אהבה: כך החוק אינו מתבטל, אלא מתגבר, בהיגיון גדול יותר, משחרר ומסוגל לשנות אותנו.
אנו יכולים גם להתפלל, כאשר אנו מתבוננים בתעלומה זו, לקבל את רוח הקודש ולקבל את האור לפרש ולהבין נכון את דבר אלוהים שניתן לנו; כשם ששמעון ראה את תהילתו האדירה של אלוהי ישראל באותו ילד קטן שאמא הניחה בזרועותיו, כך אסור לנו לשכוח שכל ביטויי הכתוב מוצאים את הסברם ויישומם האמיתיים בישוע, בחייו, במותו ובמותו. תְקוּמָה. אנו יכולים, בכל פעם שאנו קוראים את המזמורים, למשל, לבקש ממרי שתיתן לנו את בנה, שתתן לנו את מתנת הבנת המילים שאנו קוראים כפי שהתבררו והוסברו על ידי חיי בנה: התהילה, הכוח, ההוד למעשה, קטנותו של אלוהים, נסתרותו, קרבתו לחוטאים ולעניים, המנוסים בגוף וברוח, הם של אלוהים. ישוע מגלה את האב לא רק במה שאמר או עשה, אלא גם באדם האלוהי שלו: במיוחד בתשוקתו.
הבה נתפלל עבור ישראל, שתגלה בישוע את התגשמות ציפיותיה; הבה נתפלל עבור הכנסייה, כדי שכולנו נוכל לחוות חוויה חיה ועמוקה של המילה שניתנה לנו. ולישראל באשר לכנסייה, הניסיון הזה לא נובע מהחוק, אלא ממשהו שאינו תלוי בנו, כלומר מרוח הקודש, שפותחת את הלב והמוח, מניע לבבות, משנה חיים. כך באמצעות רוח הקודש הופך המילה לחרב, כמו זו שניבא שמעון לאם האלוהים, המנקרת את הנשמה: היא חודרת לרפא, רועדת לחדש, נושמת להחיות. ללא הרוח, דבר האל, למעשה, הוא רק ספר ישן, הליטורגיה היא רק טקסים, הכנסייה היא ארגון, צדקה היא נימוסים טובים פשוטים, תפילה היא מלמול ריק, מוסר הוא בלגן פשוט של שימושים אנושיים.