Iדון גואנלה נשם נשימה של תקווה מאז ילדותו, מהירוק העז של Valle Spluga שלו, בו זמנית אות חיים המתחדש בכל עונה וסמל לתחיית המתים, שהיא היסוד של האמונה הנוצרית. ברצוננו לאסוף כמה מדבריו על סגולה זו, תוך שימוש בדבריו אופרטה, החוברות הפופולריות שבהן בקטעים שונים הוא עוסק בתקווה.
Mביום שלישי, 11 במרץ 2025, האדון קרא לעצמו דון מריו קררה, שהיה חולה במשך שנה וחצי בבית הגואנליאני של סן גאטנו בקאידטה (וארזה); הלווייתו נערכה ביום חמישי שלאחר מכן בכנסיית הקהילה של קנגרייט (מילאנו) וגופתו הובאה למנוחות בקבר המשפחה בבית הקברות המקומי, לצד הוריו ואחותו האהובה. כך הסתיים מסעו הארצי והחלה הגשמת "תקוותו המבורכת" עבורו. נשארנו עם זיכרון שלו עשיר בעדות.
Cאחים ואחיות יקרים, בוקר טוב!
היום אנו ממשיכים להרהר בישוע בתעלומת מוצאו, המסופר בבשורות הינקות. אם לוק מרשה לנו לעשות זאת מנקודת המבט של האם, מריה הבתולה, מתיו במקום זאת מציב את עצמו בפרספקטיבה של יוסף, האיש שנוטל על עצמו את אבהותו החוקית של ישוע, משתיל אותו על תא המטען של ישי ומחבר אותו להבטחה שניתנה לדוד. ישוע, למעשה, הוא תקוותם של ישראל שמתגשמת: הוא הצאצא שהובטח לדוד (ראה ב' סמ' ז' 2; א' ל''ז, יא), שעושה את ביתו "מבורך לעד" (ב' ז' 7); הוא היורה הנובט מגזעו של ישי (ראה י"א:12), ה"יורה הפשוט" שנועד למלוך כמלך אמיתי, שיודע להפעיל חוק וצדק (ראה י"ג:1; ל"ג:17).