מאז חייו של הבל ואילך, האדם גילה שתפילה היא מקור האנרגיה החזק ביותר שאנשים יכולים לחוות. בכל התנ"ך, התפילה מופיעה כנשימה של כל יצור חי. נשימה זו, מן הסתם, הייתה נשמתה של משפחת נצרת. עבור יוסף, מרים וישו, ההזמנה לתפילה סומנה בחמישה רגעים של היום, כמעט כדי לתת המשכיות להלל, תוך ציות למילה שישוע היה מלמד את התלמידים כפי שאנו קוראים בבשורת יוחנן: «ללא אותי אין אתה לא יכול לעשות כלום" (15,5) ובשל לוק: "עלינו להתפלל תמיד" (Lk 18,1).
אלו ביטויים מאוד חזקים. הראשון מאשר את חוסר היכולת הבסיסי של האדם לממש את התוכנית שאלוהים קרא לנו לבנות, ושולח לנו את המשיח ישוע כמודל ואורח חיים.
הכוח המניע באתר הבנייה של כל חיים הוא התפילה המחזקת את העוני שלנו על גבול שליחות הטבילה.
כשאנו כותבים שתפילה היא נשימת הנשמה, עולים בראש דבריו של אדם שהיה גדול מרוח התפילה שלו: דון גואנלה. לדבריו, "בנשימה של השפתיים מתלקחת מחדש האש החומרית ובנשמת התפילה מתלהטת הנשמה מחדש", שממנה נשאבת אנרגיה לשתף פעולה לטובת הזולת.
ישוע חי באיחוד מתמיד עם האב; זמן חייו היה תפילה ללא הפסקה; מעשים, מילים, מערכות יחסים, חברות, ניסים סימנו מסירות מוחלטת לטוב עד כדי מוות מאהבה. כל המרכיבים הללו לא היו שברי קיום, אלא מארג של דיאלוג של אהבה עם האב.
בממד זה של "מהורהר בפעולה", הגיע ישוע אל גבול האנושות שלנו. בשרנו, עם משקל האנושות שהושחת על ידי החטא, הושתל במשיח בטבילה וחי באותה נשימה של האב באמצעות פעולת רוח הקודש.
זה צורך של הלב להתפלל, למעשה "התפילה היא כמו הנשימה, פעימת הלב של חיים שהם בעצם חיבור עם השילוש שממנו הוא נולד ואליו הוא נועד לחזור, כמטרה המנצחת של קיומו ».
מציאות זו לא תמיד נחווית במודעות. לעתים קרובות אנו שוכחים מאלוהים.
התפילה הופכת כבדה, מעייפת; עם זאת, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שגם אם לא נתפלל, אלוהים לא נוטש אותנו. הוא תמיד מחפש אותנו לפני שאנו מחפשים אותו ספר האפוקליפסה אומר לנו שהוא תמיד בדלת ודופק. הוא חפץ בנו וקורא לנו.
אם נכיר אותו, הוא הופך לחבר, שותף לדרך, הוא מדבר אל מצפוננו וממלא אותו בנחמה.